החלטה בתיק ב"ש 5110/05

1.         ב- 24.10.05, נכנס המשיב, תושב עזרייה, לשטח מדינת ישראל ללא אישור. הוא הגיע לחנות שבבעלות בני משפחתו הנמצאת בראס אל-עמוד בירושלים. בשעה 19:00 לערך הגיע לחנות ת'אאר חמד (להלן - " ת'אאר"). בחנות שהו אותה שעה המשיב, אחיו חמזה אבו רמילה (להלן - " חמזה") ובן-דודו, הילד מחמוד אבו רמילה. מסיבה כלשהי התפתח ויכוח בין ת'אאר לבין מחמוד, שגרר אחריו חילופי דברים בין ת'אאר לבין המשיב. ת'אאר עזב בכעס את המקום והכריז שעוד ישוב.

לאחר זמן קצר חזר ת'אאר לחנות כשהוא מלווה במספר אנשים וביניהם מוחמד עווידה (להלן - " עווידה") והחל בויכוח מילולי עם המשיב. בהמשך התפתחה תגרה, שבמהלכה נטל המשיב מהחנות סכין ששמשה לחיתוך אשכולות בננות ודקר את עווידה בראשו ובכתפו. כתוצאה מדקירות אלה נגרם לעווידה שבר בגולגולת והוא נזקק לאשפוז, לתפירת הפצעים ולשיקום בבית החולים.

עד כאן עובדות כתב האישום, כאשר למעשה אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים בנוגע לעובדות המפורטות לעיל.

2.         המבקשת ייחסה למשיב, בגין האמור לעיל, עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ושל כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיף    12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. במקביל להגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצר המשיב עד לתום ההליכים.

3.         המשיב, אשר, כאמור, לא חלק על עיקרי העובדות שפורטו לעיל, טוען, כי אין בראיות שבידי המבקשת כדי לבסס עבירה כלשהי ובוודאי לא עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, עבירה הדורשת הוכחתה של כוונה מיוחדת לגרום לחבלה חמורה. לגירסת המשיב, אשר אינו כופר בכך שעווידה נפגע מהסכין שהוא אחז בה, מדובר ב"תאונה", בפגיעה שלא היתה מכוונת, כאשר המשיב ביקש להגן על עצמו ולהרתיע את החבורה שאסף ת'אאר ושאיימה לפגוע במשיב. אין מחלוקת באשר לעובדות מהן נובע ביצוע עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק.

בא כוח המשיב, אשר בחן את חומר הראיות לפרטיו, ביקש להצביע על קיומן של סתירות משמעותיות בהודעות שמסרו עדי הראיה לאירוע ולהסיק מהן, כי לא ניתן לבסס על הודעות אלה את המסקנות אליהן הגיעה המבקשת, כי בכל מקרה אין מדובר בפגיעה מכוונת בעווידה, ולמצער, שאין מדובר בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, אלא בעבירה אחרת, קלה יותר, שאינה מחייבת כוונה מיוחדת לגרום לחבלה חמורה.

עוד טען בא כוח המשיב, כי יש מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר בהתחשב בגילו הצעיר, בהעדר עבר פלילי, בעובדה שהמשיב הגיע ביוזמתו למשטרה מספר ימים לאחר האירוע כשנודע לו שהוא מבוקש (למרות שאינו תושב ישראל) ובכך שנסיבות המקרה מצביעות על כך שהמשיב אינו אדם מסוכן, אלא מי שפעל כפי שפעל במצב של מצוקה, כאשר חש באיום ממשי מצד ת'אאר ובני חבורתו.

לנוכח טענות אלה יש לבחון את חומר הראיות שבידי המבקשת.

4.         כאמור, תחילת הפרשה בריב מילולי בין ת'אאר לבין המשיב, לאחר שת'אאר סבר שהילד מחמוד שהיה בחנות עלב בו. ת'אאר עזב את המקום כשהוא כועס ומאיים לחזור. הוא פנה לכיוון ביתו ופגש במספר צעירים מחבריו. החבורה שבה לחנות. שם התפתח ריב בין המשיב לבין חלק מבני החבורה, ובשלב מסוים נדקר עווידה על-ידי המשיב. עיקר הראיות מבוסס על עדויות המעורבים בפרשה.

5.         גרסתו של המשיב היא גרסה מכחישה. לדבריו, כמפורט בהודעתו מיום 7.11.05, ת'אאר חזר למקום כשהוא מלווה ב-12 - 15 בחורים. כל אחד מבני החבורה פגע בצורה כלשהי במשיב, האחד דחף אותו, השני תפס בחולצתו, האחר קילל אותו ובנוסף לכך הוא ספג סטירה ומכה בראשו. לטענתו, לנוכח רגישותו המיוחדת, נפל המשיב לאחר שספג מכה בראשו, עד שבאו אנשים ששפכו עליו מים. כאשר התאושש, ראה שהריב ממשיך אך איש לא הרביץ לו. לדבריו של המשיב, הוא לא ראה שמישהו נדקר ואף לא ראה שמישהו דקר, והוא עצמו לא החזיק כל סכין. כאשר עומת המשיב עם הודעתו של אחיו, חמזה, שהעיד כי מסר למשיב סכין, השיב, כי אחיו חמזה שיקר במשטרה מתוך פחד.

כפי שנראה להלן, הודעה זו אינה מתיישבת עם יתר ההודעות, לרבות לא עם הגרסה שמסר חמזה. איש מהמעורבים לא העיד כי המשיב התעלף או איבד הכרתו בשלב מסוים, ונראה כי גרסה זו נועדה אך להרחיק את המשיב מהחשדות בהן נחשד, ואין בכוחה אף ליצור ספק, ולו בשלב זה של ההליכים.

יתירה מכך, על יסוד הגרסה האמורה של המשיב אף לא ניתן לקבוע, כפי שביקש בא-כוחו, כי המשיב פעל לצורך הגנה עצמית. כאמור, המשיב מכחיש שאחז בסכין. לנוכח יתר הראיות, החד-משמעיות בעניין זה, אין לפנינו גרסה שיכולה לבסס טענה של הגנה עצמית מאחר שהמשיב עצמו כופר בעצם ההחזקה בסכין, ופשיטא שאין הוא מוסר הסבר למעשיו שנעשו כשהוא אוחז בסכין, קל וחומר לנוכח המפורט להלן בענין מהלך הפגיעה בעווידה, שכלל שני שלבים.

6.         בהודעתו של חמזה מיום 25.10.05 נאמר, כי ת'אאר חזר לחנות כשהוא מלווה בכ-10 צעירים. אלה איימו על המשיב שירביצו לו, תקפו את המשיב, קיללו אותו והיכו אותו. המשיב ברח לחנות ולקח את הסכין: "הוא תקף אותם בחורים בחזרה ובלי כוונה הסכין פגע בראש של אחד מהם ... הבחורים היו עם סכינים גם ...". בהודעה זו הכחיש חמזה כי הוא היה זה שנתן את הסכין למשיב. לדבריו, הסכין הייתה על השולחן והמשיב לקח אותה בעצמו.

בהודעתו של חמזה מיום 27.10.05 הודה חמזה כי הוא מסר את הסכין למשיב, לאחר שבתחילת הריב הניצים נמצאו מחוץ לחנות, והמשיב הסתובב חזרה וחמזה ראה שעל פניו יש סימני דם.

בהודעה זו מעיד חמזה, שלאחר שובו של ת'אאר לחנות, כשהוא מלווה בחבריו, ביקש ת'אאר מהמשיב לצאת מהחנות כדי שיגיעו להבנה. המשיב וחבורתו של ת'אאר עמדו מחוץ לחנות והקיפו את המשיב. בתחילה הייתה ביניהם שיחה רגילה, ולאחר מכן הטונים עלו והחלו דחיפות. בשלב זה שב חמזה אל תוך החנות כדי לשרת לקוח. כאמור, לאחר שחמזה שב לחנות נכנס אליה גם המשיב ונטל את הסכין מידיו של חמזה. חמזה נותר בחנות כדי לגמור את החשבון עבור אותו לקוח, ורק אחר-כך יצא לראות את מה שהתרחש. בצאתו מן החנות ראה חמזה כי מרביצים למשיב והמשיב החזיק בסכין וניסה להרחיק את האחרים: "כאשר הניף את הסכין היה מישהו מבין הצעירים שקיבל את הסכין בראשו וירד לו דם".

מהודעה זו מתברר נתון משמעותי. בניגוד לטענת הסנגור, לפיה המשיב היה נתון במצוקה קשה וחש מאוים על-ידי חבורה סוערת שבאה לתקוף אותו, מתברר כי בתחילה הייתה הידברות "רגילה" בין המשיב לבין ת'אאר ובני חבורתו. זאת ועוד, חמזה, אחיו של המשיב, אף הרשה לעצמו לחזור לחנות כדי לשרת לקוח, גם לאחר שהחלו צעקות ודחיפות. הוא נותר בחנות גם לאחר שהמשיב נטל לידיו את הסכין. אם אכן נסיבות המקרה היו כאלה שהיה חשש כה רב לחייו של המשיב, למצער בשלב בו המשיב קיבל את הסכין מחמזה, ספק אם חמזה היה מתפנה לשרת לקוח בעוד אחיו נתון בסכנת חיים מחוץ לחנות. הודעה זו של חמזה מכרסמת במשקלה של הטענה, לפיה מעשיו של המשיב נעשו בלית ברירה, לצורך הגנה עצמית בלבד.

7.         במובחן מהמשיב ומחמזה, בהודעותיהם של ת'אאר ובני חבורתו נאמר כי החבורה מנתה 6 צעירים בלבד: ת'אאר, עווידה, מחמד עטאללה, נאג'י נטשה, עאדל סלים ומחמד סלים. אכן, קיימות סתירות כאלו ואחרות בהודעות שמסרו הנ"ל, אך הדבר טבעי בהתחשב בכך שהיה מדובר באירוע סוער וקצר וקשה לצפות שהגרסאות לגביו תהיינה תואמות במדויק.

עם זאת, ניתן לקבוע, לפחות לצורך שלב זה של בחינת קיומן של ראיות לכאורה, שמהודעות הצעירים הנ"ל עולה כי המשיב תקף את הצעירים בסכין, ולאחר שפגע בצורה קשה בראשו של עווידה, הוסיף ודקר אותו בכתפו. יצוין, כי המסמכים הרפואיים מאשרים כי עווידה אכן נדקר גם בכתפו. עובדה זו, לפיה המשיב הוסיף ודקר את עווידה גם לאחר שזה נפגע בראשו, מחזקת במידה רבה את הראיות המצביעות על כך שהמשיב לא פעל אך ורק לצורך הגנה עצמית, ושניתן לייחס לו את העבירה החמורה של חבלה בכוונה מחמירה. כידוע, על קיומה של כוונה לגרום חבלה חמורה ניתן ללמוד מנסיבות המקרה. מי שחוזר ופוגע בקרבן, לאחר שזה ספג מהלומה חמורה בראשו ונפל, ניתן לייחס לו כוונה לגרום לקרבן חבלה חמורה, קל וחומר שהפגיעה הראשונה היתה בראש והשניה בסמוך לחזה, איזורים רגישים שפגיעה בהם יכולה להסב נזק חמור.

8.         חלק מהעדים העידו כי כוונתם המקורית של ת'אאר וחבריו הייתה ליישב את הדברים עם המשיב בדרכי שלום. העיד על כך מחמד סלים בהודעתו מיום 27.10.05, והדבר מתיישב גם עם גרסתו של חמזה, לפיה השיחה בתחילתה הייתה נינוחה. חיזוק לאפשרות זו מצוי בדבריו של ת'אאר, לפיהם למרות שתחילה נטל לוח עץ (או "אלה"), הוא בחר להסתיר חפץ זה בצידי הכביש, בטרם חזר לחנות ולחבריו. גם ראיות אלה מחלישות את טענתו העיקרית של המשיב, לפיה לת'אאר ולחבריו היו כוונות אלימות מובהקות.